השמן והשמונה

חנוכה, כידוע, הוא יום העצמאות של בית שני. אחרי שנים רבות של שעבוד למלכויות פרס ויון, יוצאים סוף סוף אנשי בית שני לעצמאות מדינית, בלא תלות במלכויות אחרות, כתוצאה ישירה ממלחמות החשמונאים. עצמאות זו, שנמשכה כמאה שנה - אנו חוגגים כבר למעלה מאלפיים שנה בכ"ה בכסלו.

ונשאלת השאלה: האם ישנה הקבלה בין העצמאות של אז לבין עצמאותנו כיום? האם הביטוי 'בימים ההם בזמן הזה' אותו אנו אומרים בתפילה, שייך גם לעניין העצמאות שלנו כיום, במדינת ישראל הריבונית? האם כשאנו מדליקים נרות חנוכה, אנו צריכים לחשוב גם על המדינה היהודית הנוכחית שלנו?

הבה נתבונן בחנוכה מבעד לשתי מערכות הקשורות לשמן מצד אחד ולמספר שמונה מצד שני, וננסה להסיק מכך מסקנות לשאלותינו.

קיים קשר מובהק בין השמן לבין המספר שמונה. ולא רק קרבה לשונית, כי אם הרבה יותר מכך. התורה, בבואה לתאר את שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, כותבת: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח', ח').
אם נספור את המילים (למעט המילה ארץ) נראה כי לפנינו לא שבעה מינים כי אם שמונה. מהו המין השמיני?
בכתיבה של המינים לפי סדר הבשלתם (ולא לפי סדר הופעתם בפסוק) יראה הפסוק כך:
שְׂעֹרָה חִטָּה גֶפֶן תְאֵנָה רִמּוֹן דְבָשׁ זית שֶׁמֶן.

ובהשוואה לחודשים בהם מבשילים הפירות (בערך):

המין	החודש בו המין מבשיל
1. שעורה	ניסן – אייר (הנפת העומר משעורים)
2. חיטה	סיון (ימי קציר חיטים)
3. גפן	תמוז
4. תאנה	אב
5. רימון	אלול (נאכל בראש השנה)
6. דבש	תשרי (אולי לכן אוכלים דבש בראש השנה?)
7. זית	חשון
8. שמן	כסלו (ולכן מדליקים בחנוכה בשמן)

במילים אחרות: המין השמיני הוא שמן.
ודוק ותמצא כי התורה ראתה בשמן כמין שמיני, כיוון שאחרת קשה להבין מדוע הוסיפה התורה את המילה 'שמן' למילה 'זית'.
שהרי התורה כתבה לכל מין מילה אחת: 'חיטה', 'שעורה', 'גפן' וכו'. מדוע זכה הזית לשתי מילים? מדוע לא כתבה התורה על החיטה – 'חיטת לחם' או על הגפן 'גפן יין' כפי שכתבה על הזית 'זית שמן'?
אלא שהתורה איננה רואה במינים שהתברכה בהם ארץ ישראל רק שבעה מינים, אלא שבעה שהם שמונה. המין השמיני הוא שמן, והוא גם המין האחרון להבשלה מבין כל השמונה.

מדוע רואה התורה צורך להוסיף מין שמיני על השבעה?
ננסה לענות על כך באמצעות התבוננות במערכת המועדים.
מקובל לחשוב, כי מערכת המועדים, אותה מכנה התורה "שלוש רגלים", מבוססת על המספר שבע: על שני מועדים (חג המצות וחג הסוכות) נאמר המספר שבע בפירוש:
חג המצות: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"(שמות י"ב, ט"ו; ויקרא כ"ג, ו')
וחג הסוכות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ"ב).
חג השבועות בא אחרי שבעה שבועות, וכך מצוי גם בו המספר שבע.
אלא שהתבוננות נוספת במערכת המועדים תגלה שהמועדים אינם בנויים דווקא על שבע, כי אם על שבעה ועוד אחד, כלומר שמונה ימים:
חג המצות מסתיים בספירת שבעה שבועות שבסופה יום החמישים – הוא חג השבועות; יום החמישים איננו היום של שבעה שבועות, אלא יום אחד אחר כך – כלומר יום השמיני (והוא מכונה עצרת ומתן תורה).
חג הסוכות מסתיים בשמיני עצרת (המכונה גם שמחת תורה), והוא היום השמיני של אותו חג.

אם נשרטט זאת סכמתית, ייראה השרטוט כך:

חודש ניסן	חודש ניסן חג המצות 7 ימים	ספירת העומר 7	שבועות עצרת – מתן תורה (היום השמיני)
חודש תשרי	חג הסוכות 7 ימים	----------	שמיני עצרת – שמחת תורה

אם נאחד את שני הנתונים שסקרנו, את מערכת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואת מערכת המועדים, ששניהם מבוססים על שבעה ושמונה, נגיע לחנוכה.

כפי שכתבנו לעיל, שבעת המינים מתחילים להבשיל בפסח. השעורים מונפים ממחרת השבת – הלא היא החג הראשון של פסח - במנחת העומר, והחיטים - מובאים בשתי הלחם של ימי קציר חיטים בחג השבועות, וכך, לאורך הקיץ, ממשיכים שבעת המינים להבשיל בהדרגה עד לחג האסיף הלא הוא חג הסוכות, בו אנו שמחים ומודים על סוף איסוף הפירות.

אולם סוף זה, איננו סופי באמת; שכן הזית והשמן, מבשילים לאחר חג הסוכות, חג האסיף. יש צורך אם כך בסוף נוסף, סוף סופי בהחלט, וזהו הסוף של חג החנוכה.

המספר שבע, מבטא את הטבע. הקב"ה ברא את העולם והטבע בשבעה ימים. המספר שמונה לעומת זאת, מבטא את האור שבטבע, את מה שמעליו, את הערך המוסף שלו.

זו הסיבה ששלושת הרגלים בנויים על מערכת של שבעה ימים ועוד אחד, כאשר היום השמיני הוא יום מיוחד לתורה ולאורה, מיוחד לישראל. שבועות היא עצרת - מתן תורה ושמיני עצרת הוא שמחת תורה.

חג החנוכה לעומתם בנוי על שמונה ימים, כיאה לחג המסמל את מסיק הזיתים ועצירת השמן, לחג שמסמל כולו את האור של התורה, כי נר מצוה ותורה אור.

הסמל של הסוף בחנוכה, יש בו ממד נוסף, ממד משיחי.

המשיח, הלא הוא המשוח בשמן המשחה, מסמל את סוף ההיסטוריה היהודית. הוא יגיע באחרית הימים, ויגאל אותנו מייסורינו.

מדוע נמשח המשיח בשמן דווקא?
ייחודו של השמן הוא בכך, שהוא צף על כל המשקין, וכך גם ישראל:
"השמן הזה אתה נותנו בכל משקה שירצה והוא עולה למעלה
כך ישראל אפילו כשהן נתונים בתחתונה הרי הם כשמן הזה שהיא נתונה למעלה" (תנחומא, כי תבוא, ג).
באחרית הימים, בימות המשיח, מה שייחד את ישראל הוא היותם עצמאיים:
"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד ע"ב ועוד).
זוהי גם המשמעות של המספר שמונה – שהוא ייחודי לעם ישראל הן בשבועות/עצרת, חג מתן תורה והן בשמיני עצרת הלא היא שמחת תורה: שניהם מבטאים את היום השמיני המיוחד לישראל.

חג החנוכה, שמבטא את ניצחון החשמונאים וזכייתם לעצמאות בבית שני, הוא החג המקביל לניצחון עצמאותנו והיותנו עצמאיים בבני הבית השלישי.

זו הסיבה שסמלה של מדינת ישראל הוא השמן, על בסיס המצויר בספר זכריה (הנקרא בהפטרת שבת חנוכה):
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה
וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ
וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ.
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (ד', א'-ג').
הזית והשמן, המסמלים את עצמאות ישראל אז (בתחילת בית שני) והיום (בתחילת בית שלישי), הם השמונה של המשיח שצף על גבי שבעת קני המנורה, הוא השמן שמביא את האור לעם ישראל.

חנוכה, חג השמונה, הוא אם כן הביטוי החזק של העצמאות בימות המשיח, שהחל להגיע בימינו, וזוהי משמעות "בימים ההם בזמן הזה": לא רק ניצחון על היווניות, כי אם עצמאות מדינית שצפה על פני כל האומות.